<h1>ספר התרומות שער י"ד חלק א'</h1>
<h2>דף לד:</h2>
ועתה נחזור לפרש המקומות האחרים שנזקקין ומכריחין אותן לפרוע חוב אביהן. והם שלשה דרכים, אם מת תוך זמן כיון דקיימא לן כריש לקיש דלא עביד איניש דפרע בגו זמניה הוה ליה כחייב מודה. אי נמי שמתיה ומית בשמתיה או שחייב מודה וצוה בחוליו, בהא גובה ואפילו מן הקטנים ובלא שבועה. והאי דלא אמרינן בגמרא [ב"ב קע"ד ע"ב, ערכין כ"ב ע"א] איכא בינייהו שחייב מודה א"נ שמתוה א"נ תוך זמן, משום דההיא שמעתא דרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע היא ואינהו סברי כאביי ורבא דפליגי על ריש לקיש בהשותפין, וכן כולה סוגיא דשום היתומים דלא מתרצינן למתניתין בתוך זמן לרב פפא ולרב הונא היא. וממילא שמעינן דגבי מיניהו אף בלא שבועה, דכיון דלא עביד דפרע בגו זמניה ליכא למיחש לא לשובר ולא לצררי. ובדין הוא דיכיל למימר בפרק השותפין ואע"ג דאמר מר אין נזקקין לנכסי יתומים קטנים וכו', אלא רבוותא קמ"ל דאפילו משבועה מפטרי בהכי, ואלו היה חשש בדבר כלל מידי שבועה לא נפיק. ולא תיקשי עלך כתובת אשה דאתמר בה [ערכין כ"ב ע"א] משום חינה ואפילו הכי צריכה שבועה [גיטין ל"ד ע"ב], אע"ג דלא נתנה לגבות מחיים, דהתם אימר סמוך למיתה אתפסה צררי, דזמניה הוה. והכי מוכח בפ"ק דב"מ [ז' ע"ב] דגביא כתובה בעודה תחתיו דגרושה גביא בלא שבועה ולא חיישינן לצררי ואפילו בנפולה. וכן פסק ה"ר משה ז"ל בספר משפטים פרק י"א שבשלשתן גובין מן היורשין בלא שבועה. ויש חולקין בסברא זו ואומרים דמן קטנים לא גבי אלא בשבועה. ויש שהורו שאינו גובה מהן כשמת תוך זמן אפילו בשבועה. וחזו לה מההיא דערכין ומההיא דגט פשוט דאמרינן איכא ביניהו דשמתוה ומית בשמתיה א"נ בשחייב מודה, ולא נקט דמית בגו זמניה. ומסתברא דחדא מיניהו נקט והוא הדין לאחריני. וכתבי רבנן קשישי דאע"ג דאמור רבנן המלוה את חבירו סתם אינו רשאי לתבעו פחות משלשים יום, כדאיתה במסכת מכות [ג' ע"ב], אפילו הכי אם מת תוך שלשים יום לא מדמינן להו לתוך זמן אלא אמרינן דילמא פרעיה ולא גבי מיורשין קטנים.
<h2>דף נב.</h2>
אמר רבא [ערכין כ"ב ע"ב] הלכתא אין נזקקין לנכסי יתומים קטנים, ואם אמר תנו נזקקין, שדה זו ומנה זו נזקקין ואין מעמידין אפוטרופוס, שדה סתם ומנה סתם נזקקין ומעמידין אפוטרופוס, אבל נמצאת שדה שאינה שלו נזקקין ואין מעמידין אפוטרופוס. אמרי נהרדעי בכולהו נזקקין ומעמידין אפוטרופוס לבד מנמצאת שדה שאינה שלו דאחזוקי סהדי בשקרי לא מחזקינן. אמר רב אשי הילכך אנן אזדקוקי לא מזדקקינן. פירוש, אין נזקקין לתביעת חוב של יתומים קטנים לעולם, דהא אמר רבא הלכתא אין נזקקין. ואי מזדקקינן, פירוש וכשנזקקין לשאר הדברים שאמר רבא עליהם שנזקקין פעמים באפוטרופוס פעמים בלא אפוטרופוס בהא נמי אין הלכה כמותו אלא מוקמינן אפוטרופא לכל אותן דברים עליהם, דהא אמרי נהרדעי בכולהו נזקקין ומעמידין אפוטרופוס לבד מנמצאת שדה שאינה שלו דאחזוקי סהדי בשקרי לא מחזקינן. ובתשובה לרבינו האיי גאון ז"ל יתומים שיצא עליהם שטר חוב מאביהם מקויים מעמידין להם אפוטרופוס שימכור את נכסיהם ויפרע את החוב או לא, שמצינו לגאון שאין מעמידין אפוטרופוס אלא לזכותם, ואם כן יאבד ממון בני אדם בידי היתומים ויאכלו אותו עד שיגדילו והיאך יהיה ממון זה מעוכב. תשובה, חכמים גדולים אתם וגלוי לפניכם שכמה מחלוקות יש בדבר זה בתלמוד ולא פשיט להו וחיישי להני ולהני, ואמרינן בסוף שמעתא אמר רב [אשי] הילכך אנן אזדקוקי לא מזדקקינן, וכיון שהוא חותך כך אנו מה נעשה, וכל דבר שהוא משוקע בידם שלא היה גלוי שהוא של זה כגון עסקא, ויש בו רגלים לחוש לשובר או לצררי, מוטב שיהיו בית דין מעוכבין מלהזדקק. וזה שקשה לכך איך יאכלו ממון בני אדם, כבר נתקשה לרב נחמן ואמר מריש לא הוה מזדקיקנא, כיון דשמעת יתמי דאכלי דלאו דידהו ליזלו בתר שבקיהו הוה מזדקיק, ואפילו הכי שלחו ליה מתם שמתוה וכו', אלא דאי איכא חשש שובר או צררי לא מזדקיקנן, ע"כ.
ואיכא מרבוותא דסבירא להו דשטרא דאית ביה נאמנות עליו ועל יורשיו נפרעין מהן ואפילו כשהן קטנים. והא ודאי לא מסתברא, דכיון דטעמא דמילתא משום דחיישינן לשובר ועבר זמן הפרעון, אפילו כי כתיב בשטרא נאמנות איכא למימר דדילמא פרעיה וכתב עילויה תברא ולכי גדלי יתמי משכחי ליה, דהא מהני שובר לנאמנות, וכיון דמהני איכא למיחש לשובר וממתינין אותו עד שיגדילו. וכן נראה סברת ה"ר משה ז"ל [מלוה פי"ב ה"ב] שכתב, יורשים קטנים אין נפרעין מהן שטר חוב מאביהן, אפילו יש בו כל תנאי שבעולם לא יפרע מהן המלוה עד שיגדילו שמא יש להם ראיה ששוברים בה את השטר, ע"כ.
אך בודאי אם רבית אוכלת בהן וכל כיוצא בדבר זה, או כתובה אע"פ שאין להן הפסד אלא שצריך לנו לתת חן לאשה, בכל אלו נזקקין ומעמידין להן אפוטרופוס לפרוע ולזכות כמה שיוכל. וכתב ה"ר משה ז"ל [מלוה פי"ב ה"ד] הורו מקצת הגאונים שאם היו הנכסים כנגד כתובתה בלבד או פחותין ממנה אין נזקקין לה, שהרי אין כאן זכות ליתומים שלא אמרו נזקקין לנכסי יתומים לפרוע כתובה אלא כדי שלא יפחתו הנכסים מן המזונות, וזאת הואיל והיא נוטלת הכל מה זכות יש לקטנים בדבר זה עד שנזקקין להם ולא חשו לחן האשה, ע"כ. והנה הרב חולק עליהם, וזה שסיים בדבריו ולא חשו לחן האשה. ואין זה מדברי הגאונים, שאם כן היה להם לכתוב ואין חוששין לחן האשה, אלא דברי הרב הם, כאדם האומר ששגו כשלא חשו לחן האשה, שהרי מצינו בכמה מקומות בתלמוד דטעמא משום חינה וכל שכן משום מזוני. ומסתברא דאפילו כתוב בכתובתה נאמנות לא מהני דחיישינן לדילמא כי גדלי משכחי תברא, ודי לה אם נזקקין לה להגבותה בשבועה.
מכל זה למדנו שאין נפרעין מן היתומים אא"כ הם גדולים בני שלש עשרה שנה ויום אחד, אבל מקטנים אין נפרעין מהם אף שיש נאמנות בשטר החוב. ולאו דוקא יתומים, שכל יורשים קטנים במשמע. ואע"פ שיש עליהם אפוטרופוס מאביהם או מבית דין, שהאפוטרופא יש לו כח לחזר ולהוציא מאחר ממון היתומים, שזכין לאדם שלא בפניו, אבל אין נזקקין לפרוע מה שהן חייבין, שאין חבין לאדם אלא בפניו, והקטן כמי שאינו [בפניו] נחשב, שיש לחוש כשיגדיל ימצא שובר ואין האפוטרופסין רשאין לדון ולחוב על מנת לזכות, כדאיתה בפרק הנזקין [גיטין נ"ב ע"א]. ואע"ג דגרסינן בקדושין [מ"ב ע"א] מעמידין להם אפוטרופוס לחוב על מנת לזכות, התם מיירי בחלוקה דלא מצטריך אלא אוונתא דליבא, אבל פרעון שדן עם העורר עליהן אינן רשאים ואם דנו אין דיניהן דין. ואע"ג דאיכא דמתרץ דבקדושין מיירי בשמינוהו ב"ד והתם בשנתמנה מאביהם, משמע דסבירא להו דמינוהו ב"ד דן על מנת לזכות. ליתא, דאנן בכל אפוטרופא מתנינן לה ובכלהו אינו דן, וכל הראשונים נסכמו שאין נזקקין לקטנים אפילו בשטר בנאמנות ואף שיש להם אפטרופוס. וסוגיא דשמעתא מוכח, דאיצטריך לאוקומי שום היתומים בדוחקא ולא מוקים לה בשיש להם אפטרופוס שמנוהו בית דין או אביהם. ובכמה מקומות מוכח דבר זה. ולמטה נפרש אם יש באותו שטר שתובעין מהם ערב או קבלן אם נכריח אותם לפרוע עד שיגדילו היתומים.
